8/03/2017
סיפור על יהודי בשם מאיר שי שנלחם על קבלת התואר של "חסיד אומות
העולם" עבור המיטרופולית הרומני
תרגום על פי המאמר שהופיע ב- PRESSONE ב- 21 לפברואר 2017 ברומנית - תודה
לאתר PRESSONE
ולעתונאית Roxana
Garaiman
(Povestea evreului care se luptă de 20 de ani că un
mitropolit român să fie declarat "Drept intre popoare").
כמו כן בהמשך,
לאחר העמוד האחרון של המאמר, מופיעה התגובה של סגנית מנהלת אגף תקשורת, יד ושם, לדברים שנכתבו במאמר הזה. תודה לנציגת 'יד ושם' על תגובתה.
מאיר שי
האזרח הישראלי מאיר שי, שעלה מרומניה (בן 87), ניצול שואה, נלחם ב- 22
שנה האחרונות במוסד 'יד ושם' בירושלים על מנת שיוכל להראות את הערכתו לשני אנשים
עליהם נאמר שהיצילו את חייו בילדותו: הצייר גיאורגה רוסו ואיש הכמורה האורטודוקסית
הבכיר טיט סימדריה (George Russu si mitropolitul orthodox
Tit Simedria).
הסיפור של מאיר שי, אשר נולד בשם מרצי'ל סלקמן (Marcel
Slacman) והתיישב בישראל בשנת 1970 – הנו שיעור של
התמדה המוצג על ידי אדם שהנאצים רצו למנוע ממנו את הזכות לחיות , והקומוניסטים את
הזכות לכבוד.
הבריחה מהמוות
מרצי'ל סלקמן, נולד ביאשי בשנת 1930. הוא היה הצעיר ביותר מבין שלושה
אחים של משפחה יהודית. אביו, דוד סלקמן, היה מדפיס, מקצוע שאפשר למשפחתו לקיים
חיים נוחים ויציבים תוך השתלבות מושלמת בחיי העיר.
תמונה עם מרצי'ל ואביו
דוד – מהספר " שואת הזיכרונות" של סקאי ציובו-אישטוון" ("Holocaustul
amintirilor", de Székely Csaba-István)
רק בשנת 1938, משפחת סלקמן הרגישה את המתחים הפוליטיים של אותם
הזמנים. אפילו קורנליו זליה קודריאנו (Corneliu Zelea
Codreanu) בא לביקור אצל דוד סלקמן, ורצה שהוא יתקין
עבורו בית דפוס ללגיון וינהל את עריכתם של נושאי תעמולה לגיונריים. דוד, סירב בכל
תוקף, אבל זה הביא עליו את האיום הראשון במוות.
"אבא בא הבייתה באותו יום מאד מפוחד ואמר שאנחנו חייבים
לעזוב, כי אחרת יהרגו אותנו ביריות. זמן קצר לאחר מכן קודריאנו נרצח ובעקבות כך
נרגענו. ב- 1940 המצב נהיה מאד מתוח, במיוחד לאחר ההסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הפגנות
נרחבות התקיימו ביאשי. אז החלטנו לברוח משם. התגנבנו החוצה מהעיר בשקט, בלי
מזוודות, ועברנו אל העיירה בלץ (Bălți) בבסרביה (Basarabia) היכן התיישבנו, ולאחר שישה חודשים המשכנו לעיר
הגדולה צ'רנוביץ' (Cernauți).
הייתי קטן, אבל הבנתי שאני לא מקובל כי אני יהודי", סיפר מרצי'ל סלקמן ל- PressOne. לאחר
נפילתם של בסרביה וצפון בוקובינה (Bucovina de Nord), משפחת סלקמן עברה לצירנוביץ' בתקווה שזה מקום עם התנהלות סובלנית
יותר כלפי המיעוט אליה היא שייכת. כך הצליחו לברוח מהפוגרום שהתרחש ביאשי בשנת
1941, אבל נפלו בדיוק במקום ובזמן שהתחילו הגירושים מצירנוביץ', בה המשטר
הקומוניסטי המקומי ראה ביהודים נציגים של השכבה הנצלנית באוכלוסיה. למעשה, השתחררו
גם מהעול הזה, עקב העוני הנוראי אליו התדרדרו. כולם גרו בדירה צנועה ביותר, אשר
נשכרה ליד בית המיטרופולית של בוקובינה. אבל המצב החמיר בעיקר כי לדוד סלקמן לא
הייתה שום עבודה.
מרצי'ל סלקמן נזכר, שאפילו בתור ניסיון אחרון של אביו, לחפש עבודה,
הוא פנה לבית המיטרופולית, אומנם עם תקווה מצומצמת ביותר שמישהו יעסיק שם יהודי.
"הייתי בן 11, אני נזכר שאבא חזר וסיפר שנפגש עם אדם מאד
מסביר פנים, צייר תמונות של הדת הנוצרית (icoane) אשר הבטיח לו תשובה למחרת אחרי שיקבל את
אישורו של המיטרופולית טיט סימדריה, איש הכמורה האורטודוקסית הבכיר".
האיש היה, הצייר גיאורגה
רוסו, אישיות ששמרה על בני סלקמן בתקופה הקשה ביותר בחייהם. דוד סלקמן התחיל לעבוד
בבית המיטרופולית ובתו של גיאורגה רוסו, דומניצה (Domnița), התחברה עם ביאה (Bea)
האחות הגדולה של מרצי'ל. הקשר בינהן נוצר על בסיס אהבתן המשותפת לשפה הצרפתית.
תמונה עם גיאורגה
רוסו, אשתו ובתם דומניצה - מהספר " שואת הזיכרונות" ("Holocaustul
amintirilor", de Székely Csaba-István)
אבל המצב נהיה מתוח יותר ויותר, מיום ליום. לאחר שכוחות צבאיים של
גרמניה ורומניה, העבירו לשליטתם את העיר צ'רנוביץ', מידי הכוחות הסוביאטיים, ביולי
1941, מרצי'ל סלקמן הפסיד גם את הזכות ללכת לבית ספר.
ב-11 לאוקטובר 1941, התפרסמה הוראה רשמית מס. 38 שקבעה בין היתר, שחלה
על אנשים גזר דין מוות "לאלה שיסתירו בבתיהם זרים אשר אינם שייכים לאותם
הבתים". בהתאם להוראה הרישמית הזאת, שפורסמה בספר "שואת
הזיכרונות" של סקאי ציובו-אישטוון, "שאלה שיגיע אליהם מידע על עברות
שפורטו למעלה ולא יודיעו מיד לגורמי השלטון הצבאי, יואשמו בשיתוף פעולה, ויענשו
בבית סהר עם עבודת פרך, לתקופה של 5 עד 8 שנים".
להשלמת ההוראה הרשמית הזאת, המושל הצבאי של בוקובינה, הגנרל קורנליו קלוטסקו (Corneliu Calotescu) הוציא הוראה שמחייבת
את כל היהודים לעבור מביתם לגטו של צ'רנוביץ'. מותר היה להם לקחת מהבתים רק בגדים
ואוכל. ראש כל משפחה היה מחוייב לבצע ספירת מלאי של כל הפריטים שנמצאים בבית, ואת
המסמך של ספירת המלאי צריך לשים יחד עם מפתח הבית בגטו. אותה הוראה רשמית שהופיעה
בספר "שואת הזכרונות", הוסיפה עוד "שכל יהודי שימצא אחרי שעה
18:00 מחוץ לגטו, ירו בו במקום".
מרצי'ל סלקמן נזכר גם היום ברגעים האלה.
"בבוקר, בשעה מוקדמת מאד, 40000 יהודי צ'רנוביץ', הועברו לגטו. אסור היה לקחת
איתנו דבר וחצי-דבר. כל מי שיסתיר יהודים ירו בו במקום, כפי שכבר נאמר".
תמונת תעודת הזהות של
מרצי'ל סלקמן - מהספר " שואת הזיכרונות" ("Holocaustul amintirilor", de Székely
Csaba-István)
התחילו הגירושים. ב- 1941, 30000 יהודים הועברו כמו שמעבירים בהמות
למחנות הריכוז של טרנסניסטריה ((Transnistria: צפופים בקרונות של
רכבות משא של בהמות, ללא מים וללא אוכל. כל יום העמיסו על הרכבות יהודים של שניים
עד שלושה רחובות מהגטו. ביום אחד הגיע תורה של משפחת סלקמן. ראש המשפחה, דוד
סלקמן, נמנע עד הרגע האחרון, מלהכנס לשורות ולאחר מכן ניסה להשאר מאחור.
הוא הצליח לברוח באופן בלתי צפוי מבין השורות, ועזב את המקום ביחד עם
משפחתו. ללא שום תוכנית, המשיכו להסתתר בגטו, חיפשו שער לצאת משם, אשר אכן מצאו
בפועל במבנה עם תריסים עשוים מברזל, אשר קישר עם האזור שמחוץ לגטו. נכנסו מבלי
לחשוב על תוצאות מעשיהם. שומר הבניין ריחם על המשפחה המבוהלת, ואירח אותם באותו
לילה. זה איפשר לדוד סלקמן, לרוץ למחרת לבית המיטרופולית, למרות שהייתה סכנה גדולה
שירו בו, אם יימצא בחוץ, בלי שיהיו לו ניירות זיהוי כלשהם.
"אבא הסתכן ויצא מהגטו כדי לדבר עם גיאורגה רוסו, על מנת
שיעזור להם להנצל. רוסו סיפר לו שהמושל מספק אישורי יציאה מהגטו עבור אלה שנדרשים
לחיזוק הכלכלה ולכן ינסה להשיג אישור כזה". מרצי'ל סלקמן סיפר שגיורגה
רוסו היה חייב להשיג את חתימתו של המיטרופולית האורטודוקסי של בוקובינה, טיט
סימדריה, מאחר ורק האיש הבכיר ביותר במוסד הכנסייתי היה בעל הסמכות להגיש בקשה
כזאת. מהסיבה הזאת הפנייה התעקבה: המטרופולית נסע לבוקרסט לשבוע. בכל מקרה,
גיאורגה רוסו חזר עם סלקמן אל הגטו, כדי לראות איפה המשפחה מסתתרת והמשיך לבקר גם
בימים שלאחר מכן.
כאשר המיטרופולית טיט סמידריה חזר – ועל כך למרצי'ל סלקמן נודע רק
אחרי מספר שנים ממסמכים של ארגון
"המועצה הלאומית ללימוד ארכיוני משטרת האבטחה" (Consiliului Național pentru Studierea Arhivelor
Securității-
CNSAS), לאחר שבבוקרסט נפגש עם הרב הראשי אלכסנדר
שפרן בנושאים הקשורים ליהודים -, הצייר גיורגה רוסו השיג את החתימה הנדרשת כדי
לגשת לגנרל קורנליו קלוטסקו, וציין בפניו שבלעדי דוד סלקמן אי אפשר לתפעל את חדר
הדפוס של בית המיטרופולית.
גיורגה רוסו היה אישיות מאד מוערכת בעיר מאחר והיה נכדו של מירון
קריסטיה (Miron Cristea)
שהיה ראש הכנסיה הראשון (Patriarh)
של רומניה. הוא שיכנע את ראש לישכתו של המושל רב סרן (Maior) סטרא מרינסקו ( Stere Marinescu) שיחתום על האישור. למרות זאת, המושל קלוטסקו סירב לאשר ודחה בכעס
את המסמך כששמע את שמו של איש הכמורה הבכיר טיט סימדריה.
הסתתרו
במרתף של בית המיטרופולית
בכל זאת, גיאורגה רוסו הצליח להשיג אישור מראש העיר טראיאן פופוביץ'*
(Traian Popovici) ורץ איתו לגטו. הוא
הצליח להעניק את האישור לדוד סלקמן רק מספר שעות שאנשי המשטרה היגיעו למקום
מחבואם. עוד יותר מכך, בזמן שחיפש את מקום המיסתור של משפחת סלקמן, כמעט ועצרו
אותו כי חשבו שהוא יהודי שברח. כאשר השוטרים הגיעו אל מקום המיסתור של משפחתו, דוד
סלקמן הציג להם ברגעי היאוש האלה את הנייר שקיבל מגיורגה רוסו. השוטרים הביטו
בתדהמה על הנייר עם אישור ראש העיר, אשר הוצג להם על ידי אנשים שהסתתרו במרתף של
בניין בגטו.
לאחר מכן, משפחת סלקמן עברה לדירה בקרבת בית המיטרופולית האורטודוקסי,
אבל, ב- 1942, ראש העיר פופוביץ' איבד את הגיבוי של הממונים עליו והאישורים שלו
בוטלו.
מרצי'ל סלקמן סיפר עוד, שהמשטרה התחילה לארגן פשיטות על מנת לעצור את
כל אלה שלא היו בידיהם אישורים מעודכנים. אם היו יוצאים לרחוב, יכלו לירות בהם בו
במקום.
על פי הצעתו של גיאורגה רוסו, בני משפחת סלקמן היו קופצים בלילה דרך
החלון והלכו ללון במרתף בית המיטרופולית, ולמחרת בבוקר היו חוזרים לדירתם כאילו
באו מקניות.
הלך להם פעם אחת, הלך להם פעמיים אבל בפעם השלישית דירתם עברה חיפוש
על ידי המשטרה שבסיומו היא נאטמה. מאחר ולא היה להם לאן ללכת, הסתתרו במרתף של בית
המיטרופולית.
תמונת המרתף של בית
המיטרופולית - מהספר " שואת הזיכרונות" ("Holocaustul amintirilor", de Székely
Csaba-István)
בסופו של דבר, הם יצאו מהמרתף הזה אחרי שנה ושמונה חודשים, מקום
שהישרה שקט כבד ומפחיד.
"הייתי במרתף של בית המיטרופולית עד גיל 13. המרתף היה מאד קטן
ואפשר היה לשמוע הכל. לפעמים, אוקראיני חירש-עילם אחד היה מביא שמן, בצל ולחם.
הייתי שומע חדשות ברדיו וקורא בעיתונים, אבל אסור היה לצאת. על החלונות, בחלק
החיצוני שלהם, היו סורגים והחלונות היו ממוקמים בחלק העליון של המרתף שהיה קרוב
לרחוב. דרך שם ראיתי, לפעמים, את הנעליים הגבוהות של החיילים הגרמנים", סיפר ניצול השואה
שהיה כבר בשנות השמונים שלו.
תמונת החלונות של
מרתף במקום המסתור של בית המיטרופולית - מהספר " שואת הזיכרונות"
("Holocaustul amintirilor", de Székely Csaba-István)
"פעם אחת ראיתי גם את מכוניתו של מרשל
יון אנטונסקו (Mareșal Ion Antonescu) אשר בא לבקר את טיט סימדריה. במקרה אחר,
התקרבו לשער גרמנים, אשר שמעו שבבית המיטרופולית מיסתתרים יהודים. המיטרופולית טיט
סימדריה בא לקראתם וצעק עליהם שישאירו ליד השער את הרובים שלהם אם רוצים להכנס אל
החצר של כנסיה אורטדוקסית. החיילים עזבו את המקום. פעם אחת, כשיצאתי מהמרתף,
נתקלתי פנים אל פנים עם טיט סימדריה. המיטרופולית מאד כעס על גיורגה רוסו ואמר לו:
<< אדוני, אמרת לי שהילדים ממושמעים!>>"
תמונת בית
המיטרופולית בצ'רנוביץ', מקום המיסתור של משפחת סלקמן - מהספר " שואת
הזיכרונות" ("Holocaustul amintirilor", de Székely
Csaba-István)
ב- 1943, המושל קורנליו קלוטסקו, הוחלף ולכן משפחת סלקמן יכלה לחזור
לדירתה, ליד בית המיטרופולית, שהייתה עד אז סגורה ואטומה. הם נשארו בדירה הזאת עד
לסיום המלחמה.
*טרייאן פופוביץ',
הצליח להציל מהגירושים, 20000 יהודים, על ידי פניות למרשל אנטונסקו, ולאחר מכן, על
ידי הוצאת אישורים על כל השמות של היהודים האלה. על מעשיו, העניקה לו מדינת ישראל
את המעמד של 'חסיד אומות העולם'.
ההשפלה
הקומוניסטית
מרצי'ל סלקמן העיד שמשפחתו שמחה כאשר הכוחות הסובייטיים נכנסו לעיר
אבל לא להרבה זמן. הצרות רדפו אותם גם אחרי המלחמה. המצילים שלהם כבר לא היו
בצ'רנוביץ': גיאורגה רוסו עבר לבוקרסט, והמיטרופולית טיט סימדריה פרש למנזר
צי'רניקה (Cernica) שליד עיר הבירה.
דוד סלקמן נאלץ לחפש מקום עבודה חדש. הוא הלך לבית דפוס בעיר, היכן
שרוסי אמר לו שיש לו צורך במישהו אשר יצייר את סטלין. הוא ענה לו שציור זה לא
המקצוע שלו, ואז הרוסי שאל מה גודלה של משפחתו. לאחר שאמר לרוסי את התשובה, נאמר
לדוד סלקמן שלמחרת משפחתו תגורש אל דובה (Doba) על מנת שיעזרו בחזית הלחימה.
"כששמע את הדברים האלה, אבא העביר אותנו בחשאי את הגבול.
חזרנו ליאשי ומשם נסענו לבוקרסט."
בבוקרסט התחילה תקופה חדשה של השפלות. בגלל השנים הסוערות האלה,
מרצי'ל סלקמן, איבד את הקשר עם הלימודים. ביאה סלקמן נזכרה בשיחה מקוטעת שנערכה
באחד הביקורים של גיורגה רוסו אצל משפחתה:
"מה קרה לאחר מכן...הוא לא היה מסוגל להמשיך את השאלה. ואנחנו
נשארנו באותו רגע ללא מילים. רק אימה חייכה וניסתה לעזור: << אחרי זמן מה
המשכנו ללכת? נו טוב, היה מאד מסובך, כפי שאתה יודע ... היינו צריכים ללמד מחדש את
הילד הקטן שלנו מילים מסוימות. אילו מילים? מילים כגון בית, עץ, שמש,
לחם...וסבון>>".
בכל זאת, במרתף בית המיטרופולית מצ'רנוביץ', מרצי'ל סלקמן גילה את
תשוקתו למקצוע המטמתיקה, למרות שהיה קשה לו להתבטא ברומנית. הוא גם נשאר כיתה ובכל
זאת אחרי חזרות רבות על החומר הנלמד הצליח לעבור את מבחני 'הבגרות'. לאחר מכן
המשיך ללמוד בפקולטה לכימיית המזון בפוליטכניקום של בוקרסט וכן למד בקורסים לשפה
וספרות רוסית במוסד על שם 'מקסים גורקי'. הוא ניהיה מהנדס אבל לא עבד במקצועו.
מאחר וזאת הייתה תקופה עם דרישות שונות מהרגיל, הסטודנטים המצטיינים הופנו לכיוון
ההוראה. מרצי'ל סלקמן הפך להיות מורה למטמתיקה בבית ספר למוזיקה. הוא גם היה מורה
לכימיה וטכנולוגיית המזון. בהמשך, הועסק כמהנדס במכון לתכנון המזון בבית החרושת
לשמן "13 לדצמבר". ב- 1958, השילטון הקומוניסטי בבוקרסט הודיע שהיהודים
שרוצים לנסוע לישראל יכולים להגיש בקשות כדי להגר לשם. משפחת סלקמן נרשמה לעליה
לישראל.
"אחרי שבוע התקבלה הוראה שאלה שנרשמו כדי להגר לישראל חייבים
לעזוב את התפקידים בעלי האחראיות. מחוקר הפכתי להיות מטעין-פורק של גרעיני חמניות.
עבדתי כך כשבוע עד שהמנהל האחראי הבין שזאת גם עבודה עם אחראיות. הפכתי להיות עובד
ניקיון עד שברחתי משם. זמן מסויים הייתי ללא עבודה, חייתי ממה שהרווחתי משיעורים
פרטיים במטמתיקה."
בסופו של דבר הוא הועסק במכון למחקר כימי של תרפות, היכן קיבל את
התפקיד של ספק הקרח. בפועל היה מבצע את התפקיד של מהנדס במעבדה. שם, הוא הרגיש את
הטעם של הפרסומים המדעיים , היכן שהשיג הצלחה בלתי מבוטלת.
"במכון שאלו אותי אם אני יודע לקרוא מדידות טמפרטורה של
תגובות כימיות, לא אמרתי להם שאני מהנדס ועברתי במקום דרך אחד הרגעים היפים ביותר
בחיים שלי. אחת החוקרות ביקשה שאשמור בזמן שמתרחשת תגובה כימית של אחת מהתרופות
שאמורה הייתה להתרחש באפס מעלות. הוספתי קרח במקום על מנת שיגיע לנקודה הקריטית.
היא התעצבנה וקראה למנהל המחלקה. מנהל המחלקה ידע מה היא הנקודה הקריטית, כי את זה
לומדים אפילו בתיכון. וכך באותו רגע היה מתח גבוה. חשבתי על איך להתנקם בהם ולכן
הלכתי אל שבועון שמפרסם מאמרים מדעים והגשתי שם מאמר מדעי מקורי שלי. לאחר כחודש,
מצאתי את המאמר שלי שפורסם בשבועון. במקום העבודה שלי, דיברו על כך, שסוף, סוף
אחרי כל כך הרבה שנים פורסם בשבועון המדעי מאמר מטעם המכון שלנו. מי היה? מזכיר
המפלגה קרא לי בירך אותי וגם בירכו אותי כולם. איזה פתרון מיוחד נמצא לדילמה הזאת?
ברומניה הסוציאליסטית, הפועלים הגיעו לרמה כזאת, שכותבים מאמרים מדעיים!"
מרצי'ל סלקמן, המשיך לפרסם מאמרים וגם המשיך בלימודים בפקולטה
למטמתיקה. הוא אפילו למד בבית ספר של העם במחלקת ניצוח מוזיקלי. משפחת סלקמן
הצליחה לעלות לישראל רק ב- 1970, אבל בלי דוד סלקמן שנפטר בינתיים. את הצייר
גיאורגה רוסי, מרצי'ל ראה בפעם האחרונה בלווית אביו. הוא מצטער עד היום שלא הודה
לו על הצלת משפחתו.
הקרב על
ההכרה
בישראל, מרצי'ל סלקמן שינה את שמו לשם ישראלי מאיר שי, אך חייו לא היו
קלים גם בארץ ההבטחה.
" שם למדתי עברית והצעתי את עצמי למשרת מורה למטמתיקה בבית
ספר. כשנשאלתי מאיפה אני אמרתי מרומניה. <<איפה זה רומניה? זאת מדינה מפגרת,
אמר מישהו מהצד.>> <<טוב, אז נציע לך משרה בבית הסוהר או בבית ספר
למפגרים, כי כך זה בהתחלה...>>"
מאיר שי מצא עוד את הכוחות הפנימיים כדי להתגבר גם על המכשולים האלה שהוצבו
בפניו על ידי החברה שסביבו. הוא יצא לגמלאות ב- 1995 מבית הספר המוערך 'הריאלי'
בחיפה, היכן לימד מטמתיקה בכיתות העליונות, במשך כמעט שלושה עשורים. לאחר יציאתו
לגמלאות מצא עיסוק וקרב חדש.
"כשיצאתי לגמלאות אמרתי לעצמי שאני צריך לחפש את אלה שהיצילו
אותי, ולתת להם גמול. לאחר שבע שנות חיפושים מצאתי את דומניצה רוסו. היא הייתה
קונסול כבוד של רומניה בברזיל וגרה ליד סאו פאולו. הלכתי למוסד 'יד ושם', היכן
קיימת מחלקה של 'חסידי אומות העולם'. המעמד הזה מוענק לאנשים שעזרו ליהודים בתקופת
המלחמה. ההענקה הזאת מתבססת על דו"ח שהוכן על ידי גורם מוסמך במחלקה הזאת. לגיורגה
רוסו המעמד הוענק לו באופן מיידי. יצרתי קשר עם דומניצה בת ה- 88. היא בקשה שטקס
הענקת המעמד יעשה ברומניה, במוסד הכנסייתי העליון (Patriarhia), היכן נמצאים הציורים של אביה. האנשים שב'יד
ושם' רצו לשלוח את האישור לקבלת המעמד לברזיל. הויכוח נערך במשך שנה. בסופו של דבר
התקבל האישור לקיום הטקס. כאן מתחילה הטרגדיה החדשה שלי."
מאיר שי אירגן את כל הטקס. הוא שלח את ההזמנות כולל לשגרירות ישראל.
"שאלתי את השגרירה והיא אמרה לי שהיא לא באה. כאשר התעקשתי, היא אמרה לי
שראש הכנסיה תיאוקטיסט (Patriarh Teoctist) היה שייך לקבוצת הפאשיסטים הרומנים (Legionar) ואינה יכולה ללחוץ
את ידו של לגיונר לשעבר. << אבל לפני שלוש שנים לחצת את ידו של תיאוקטיסט
בקבלת הפנים שנערכה לכבוד כומר שזכה במעמד 'חסיד אומות העולם'.>> לבסוף היא
רשמה לי על דף את התאריך ואז המזכירה שלה פרצה בצחוק."
מאיר שי לא הבין מיד מה קרה. הדפיס את כל ההזמנות עם אותו תאריך וגם
שלח אותם. במרכז הקהילתי היהודי ברומניה מישהו הבין מה קרה והזהיר אותו.
"באותו תאריך אף אחד לא יוכל להשתתף בטקס כי יש התכנסות של כל
נציגי יהודי אירופה בעיר סיביו. <<אנחנו כולנו הולכים לשם ולא נוכל לבוא
לטקס>>."
מרצי'ל נאלץ להרים טלפונים לכל המוסדות שיאשרו גם הגעת נציג לטקס שלו
בנוסף לכנס שיערך בסיביו.
המיטרופולית טיט
סימדריה
בסופו של דבר האירוע** התקיים ב-2007 בתאריך שנקבע תחילה. זה קרה בשנה
שבה מאיר שי קיבל עוד הודעה משמחת: נמצא הנכד של המיטרופולית טיט סימדריה. הלך
למינזר צי'רניקה
(Mănăstirea
Cernica) כדי למצוא מידע נוסף על המיטרופולית אשר נפטר
ב- 1971. הנזירים
לא עזרו בנושא. למחרת, בבית הקברות, ראה נר זיכרון דלוק. האריך את השהייה שלו בבית
הקברות בשיחה עם הקברן אשר סיפר שאת נר הזיכרון הדליק הנכד של טיט סימדריה. קוראים
לו, גריגורה פופסקו (Grigore Popescu)
שעבד כמהנדס ב'מרכז החישובים' בבוקרסט.
"התקבלתי לשיחה בבית הממשל הנשיאותי אצל טראיין בססקו (Trăian Băsescu). היה שם יועץ בשם
טטרו קאזבן (Tătaru Cazaban), אשר שירת לאחר מכן
כשגריר בווטיקן (Vatican).
הוא שלח אותי לארכיון CNSAS.
שם הייתי כחודש ימים, ויחד עם חוקר נוסף שעזר לי, מצאתי מספר מסמכים".
בדצמבר 2007, ההיסטוריון הצבאי דומיטרו סטוורקה (Dumitru Stavarache) הסיק מסקנות בעקבות
מחקר שהתבסס על מסמכים שנמצאו בארכיון הלאומי של רומניה, ארכיון הלאומי הצבאי וארכיון CNSAS.
"קיימים הרבה גינוים בהקשר לטיט סימדריה בגלל שאירח ליד שולחנו
<<יהודונים>> (Jâdovimea) מהעיר, וכן כי דיבר רעות על וכנגד המלחמה, וגם
כנגד הלגיונרים. הוא קיבל לשיחות יהודים והיו סביבו יהודים רבים. תרגמתי לעברית את
כל המסמכים האלה ושלחתי אותם למוסד<<יד ושם>>", אמר מאיר שי.
המסקנות של החוקר דומיטרו סטוורקה
להל"ן המסקנות של דומיטרו סטוורקה: " אנוכי דומיטרו
סטוורקה, היסטוריון צבאי (אל"מ במילואים) חבר בוועדה הרומנית של היסטוריה
צבאית, הגר בכביש פנדורי מס. 3, בניין 32P, דירה 29, איזור 5, בוקרסט, רומניה, נענה לפניה
שלך להכין מסמך דוקומנטרי על המיטרופולית לשעבר של בוקובינה, טיט סימדריה
(1886-1971(, מועמד להענקה לאחר מותו של המעמד 'חסיד אומות
העולם'. המחקר שלי נעשה באמצעות הקרנות של הארכיון הלאומי הרומני, הארכיון הלאומי
הצבאי והארכיון CNSAS
ונכללו בו גם ראיונות עם אנשים שהיו עדים להתרחשויות. בהתיחס למה שהתבקש ממני –
מציאת עדויות וסממנים שהמיטרופולית טיט סימדריה תרם להצלה מגירושים למחנות של
יהודים מבוקובינה וכן הבהרות בהקשר להשתייכותו לתנועות קיצוניות (במיוחד של
לגיונרים) -, והמחקר גילה עד עכשיו את הפרטים האלה:
·
המיטרופולית טיט סימדריה התערב ותמך ביהודי
בוקובינה. אישורם של עדים לקיום האירועים האלה שכללו את העדויות של הרב הראשי של
רומניה אלקסנדר שפרן, ראש העיר צ'רנוביץ' טראיין פופוביץ' ועוד, מופיעים במסמך
<<רישום השרות המיוחד של מידע>> מ-18 לאוקטובר 1941, 38F;
·
המיטרופולית טיט סימדריה לא היה פעיל
בתנועה הליגיונרית או כל אירגון קיצוני אחר.
המסקנות של החוקר דומיטרו סטוורקה (המשך)
להל"ן המסקנות
של דומיטרו סטוורקה (המשך): "אבטחה במסמך מ-25/3/1949 כתוב שטיט סימדריה –
בכל הארכיונים אינו מוכר (ארכיון CNSAS תיק מידע 5467, חוברת 3, 85F; מסמכים שהוצאו על ידי משרד הפנים, 39, 40F; יחס עמצאי, לגנות את הממשל הלגיונרי שמחוזק על
ידי <<רישום השרות המיוחד>> מ-19/4/1941; חוסר בהוכחות מרשיעות
(מסמכים, רישומים, מידע) בכל הארכיונים שצוינו לעיל;
·
לא קיים אישור שהמיטרופולית טיט סימדריה היה פעיל במסגרת המרכז הלאומי
שהפך עסקים ומשרות של יהודים לעסקים ומשרות של רומנים, היכן היה מועמד. התיק שנפתח
על ידי גורמי משטרת האבטחה (Securitate) ב- 21 לדצמבר 1952 , כדי להבהיר את הנושא הזה,
נסגר וקוטלג ב-4/7/1962 41F;
·
למיטרופולית טיט סימדריה היו קשרים טובים עם נציגי הקהילה היהודית.
הוכחות: שיתוף פעולה בארגון חגיגות מסויימות, 42,43F; בסביבה שלו פעלו אנשים עם שמות יהודיים כגון:
ריבר קורנליה, הדלקוביץ' רודיקה, שוורצמן סימיון ועוד, 44-46F;
·
למיטרופולית טיט סימדריה הוכנו, על ידי גורמי האבטחה הקומוניסטית (Securitate)
שני קבצים אחד אישי והשני לצורכי בדיקה. שני הקבצים נסגרו כי המידע שנאסף בהם היה
חסר ערך 47-48F;
התיק הדוקומנטרי הזה
מכיל 30 מסמכים, כאשר במבוא מוצגת רשימה מסכמת של 55 רשומות.
התאריך והמקום –
בוקרסט, 23 דצמבר 2007, והחתימה של החוקר דומיטרו סטוורקה."
מאיר שי גם גילה
שזי'אן אנצי'ל (Jean
Ancel) בעצמו, היסטוריון יהודי מפורסם שהתמחה בנושא השואה, ציין בספר
שלו שהמיטרופולית טיט סימדריה קיים טקס לכבוד השנה החדשה ביחד עם הכמרים לשם הצלת
היהודים.
למרות כל אלה, הפניות
של מאיר שי נתקעו. המוסד 'יד ושם' לא הסכים להעניק למיטרופולית את המעמד של 'חסיד
אומות העולם'. מאיר שי טוען שזה בגלל חוסר הכנה מספקת של ההיסטוריונים במוסד הזה.
אחד המכתבים שמאיר שי
קיבל מ'יד ושם'
" ("Holocaustul amintirilor", de Székely Csaba-István)
מתוך אחד המכתבים
שמאיר שי קיבל מ'יד ושם':
"מחלקת חסידי אומות העולם, ירושלים 18
ליוני 2008;
מר שי מאיר, רחוב
ביכורים 17/4, חיפה;
אדון נכבד,
התייחסות: טיט
סימדריה
עם חזרתי למשרד מצאתי
את המכתב שלך. כפי שכבר כתבתי לך במכתבי הקודם, החומר שסיפקת לנו אינו מספיק לצורך
דיון בוועדת 'חסידי אומות העולם'. בחומר שהעברת, קיימות הצהרות אישיות – בהן אין
הוכחות ישירות על פעילות להצלת אנשים. חלק מהעדויות מתיחסות לאנשים אחרים, כך שהמידע הגיע מגורם שלישי. בעיקרון, ככל שהחלק
שהוצג יותר תואם לחומר שהובא לפני הוועדה, העדים היו צריכים לספר על מה שחוו וראו.
במקרה זה, מה שנאמר בהתייחס לפעילותו של טיט סימדריה משתלב בקטגוריית הדברים עליהם יתכן שמעו או כאשר
סיפרו להם על כך. הם לא יכלו לדעת מה קרה בין טיט סימדריה והרשויות הרומניות.
וכתשובה לנקודות שהעלת:
1. וועדת 'חסידי אומות
העולם' הכירה בגיורגה רוסו על בסיס העדויות שלך ושל אחותך והעובדה שהוסתרתם במרתף.
יתכן שהפעילות הזאת נעשתה על פי ההוראות של טיט סימדריה, אבל זאת רק הנחה.
2. ההכרה במציל אחד אינה
גוררת בהכרח הצלה (תיקון-הכרה-המתרגם) של
(תיקון-ב-המתרגם) אדם אחר.
3. בכל מקרה דנים לגופו
של אותו אדם.
4. אינה מספיקה ההוכחה
של התיחסות חיובית ליהודים בתחום אחד, המעמד מוענק במקרה של הצלה שמבוצעת בפועל
וכוללת גם סיכון שנובע מכך.
5. אנחנו מבינים שלא
תמיד ניתן למצוא עדים למעשה ההצלה, אבל מצד שני, אנחנו מחוייבים לפעול על פי
קריטריונים. שמירה כזאת על קריטריונים אלה, איפשרה להעצים את החשיבות של המעמד
'חסיד אומות העולם', ולכן קיבל הכרה בכל העולם."
החומר ישאר אצלינו
ואם בעתיד ימצאו מסמכים של ארכיון שיתאימו לדרישות הוועדה, נעריך את המקרה פעם
שניה.
בכבוד רב, אירינה
שטיינפלד, מנהלת מחלקת 'חסידי אומות העולם'; העתק למנהל האדמיניסטרטיבי של 'יד
ושם', מר אבנר שלו".
"<<ביד ושם>> אין היסטוריונים אמיתיים
שעלו מרומניה. יש שם כעס, בגלל שבעיתונים בישראל הופיעו מאמרים בהם אני מבקר אותם.
הם מפרשים שכל המיטרופוליתים הרומנים היו לגיונרים. זי'אן אנצי'ל שלמד ביאשי היה
ההיסטוריון של רומניה ב<<יד ושם>> עד אשר חלה, בתקופה שגיורגה רוסו
קיבל את המעמד של <<חסיד אומות העולם>>. היה לו בן דוד שעלה לישראל,
ליאון וולוויץ' (Leon Volovici). הציע אותו שיתפוס את מקומו, למרות שלמד
באוניברסיטה ספרות רומנית, ולא היה לו שום קשר להיסטוריה. ליאון וולוויץ' הירצה על
השואה בפקולטה להיסטורה בירושלים, היכן כל אדם יכול להרצות. לאחר מכן הציג את עצמו
כפרופסור בנושא השואה. ליאון וולוויץ' אמר לי שטיט סימדריה היה פאשיסט ושכל הכנסיה
הרומנית מורכבת מפורעים, לגיונרים ואנטישמים. הוא גם אמר שהוא נתן הוראה לשגרירה
לא לבוא לטקס. הוא כתב מסמך התייחסות בו רשם דחייה, תוך התבססות על
<<היסטוריונים מפורסמים>>. <<מי אלה ההיסטוריונים
המפורסמים?>> שאלתי. לא קיבלתי תשובה אף פעם. המשכנו בהתכתבות במשך שלוש
שנים, מלאה בדחיות, בה <<יד ושם>> הצדיקה את הדחיה בכך שהבקשה לא
נעשתה באותו זמן עם הבקשה עבור גיאורגה רוסו, וגם בשל העובדה << שאין הוכחות
ישירות על פעילות ההצלה של אדם אחד>>".
מאיר שי התלונן שלא
היתה שקיפות ברישומי ההתייחסות ובתיק לא נכללו כל המסמכים שנשלחו. הוא אסף מידע מ-
15 היסטוריונים מומחים רומנים וזרים ותבע את המוסד 'יד ושם'. הזכיה במשפט היתה
חלקית כי קיבל סיכום של כל המסמכים שהיו ב'יד ושם'. לאחר מכן פנה לבית המשפט
העליון, אבל גם שם הוא לא זכה. עכשיו, בגיל 87, מאיר שי פנה לנשיא המדינה, מר ראובן
ריבלין, כדי להתקבל לראיון.
"אין לי
ילדים, זה כל מה שאני עושה מהבוקר עד הערב. אני במצב של הלם, כי לא הצלחתי להשיג
עד היום הכרה מ<<יד ושם>> עבור המיטרופולית טיט סימדריה. זהו פרק שלא
הסתיים, מנקודת הראות שלי.זאת מטרת החיים שלי, כי אני מחוייב. אני כבר לא יודע מה
לעשות. לא הייתי בחיים בלי האנשים האלה", אמר מאיר שי לעיתונות הישראלית כפי שצוטט בספר של סקאי צי'ובו-ישטוון.
כותרת הספר 'שואת הזיכרונות' של סקאי צי'ובו-ישטוון
זהו ספר דוקומנטרי שנכתב
על ידי סקאי צי'ובו-ישטוון, כלכלן, דוקטור למדעיים וחבר האקדמיה המדעית של
הונגריה. הספר יצא ב-2010 על ידי המוציא לאור 'אלוטוס' (Alutus) והתבסס על העדויות של מאיר שי ואחותו ביאה.
בספר כלולים תמונות משפחה, תוספות עם
מכתבים של שי מאיר ושל 'יד ושם' וכן מסמכים ותחקירים של מומחים בנושא השואה תוך
התיחסות לטיט סימדריה.
** מעמד 'חסיד אומות
העולם' לצייר הכנסייתי גיאורגה רוסו
פורסם על ידי basilica.ro בתאריך 26/6/2007
(מצורף חלק מהמאמר שבו פורטה ההכרה כ'חסיד אומות העולם' של גיאורגה רוסו)
" מחר 27 ליוני השנה, שעה 12:00, שגרירות ישראל בבוקרסט ורשות
הכנסיה הרומנית (Patriarhie) מארגנים בארמון
הפטריארכיה טקס הענקת מעמד<<חסיד אומות העולם>> לצייר הכנסייתי גיורגה
רוסו (1880-1977) על ידי הגורם המוסמך המטפל בקורבנות השואה, המוסד <<יד
ושם>>. המעמד מוענק למר גיאורגה רוסו על פי פנייתו של מר מאיר שי, אותו
הצייר הכנסייתי הרומני הסתיר ביחד עם אחותו ביאה סלקמן בתקופת מלחמת העולם השניה,
מודיע משרד העיתונות הכנסייתית. בהתאם לעדות של מאיר שי, ועם הסכמתו של מיטרופולית
בוקובינה טיט סימדריה, תוך לקיחת סיכונים עצומים, הצייר הכנסייתי גיורגה רוסו הציל
אותם ממוות על ידי הסתרתם בבית המיטרופולית של בוקובינה ועל ידי הבטחת אמצעי הקיום
הדרושים לשמירת החיים..."
התגובה למאמר על פנייתו
של מר מאיר שי ל'יד ושם' בנושא 'חסיד אומות העולם' למיטרופולית של בוקובינה:
מר יוסף אבני שלום,
בהמשך לפנייתך הנה התייחסות יד ושם.
מאיר שי ואחותו המנוחה פנו ליד ושם בפעם הראשונה בשנת 2006 וביקשו
להכיר בג'ורג' רוסו – שהיה צייר איקונות. על פי עדויותיהם הוא היה מי שסייע למשפחה
לברוח ואז הסתיר אותם במתחם הכנסייה. פנייתם המקורית של בני משפחת שי מעידה על כך
שגם הם ראו ברוסו המציל העיקרי של משפחתם. בקשתם אושרה על ידי הוועדה לציון חסידי
אומות העולם(בראשותו של שופט בית המשפט העליון יעקב טירקל.)וג'ורג' רוסו הוכר
כחסיד אומות העולם בשנת 2006.
רק בהמשך, לאחר שנתיים הוסיף מר שי לבקשתו המקורית את הבקשה להכיר
גם בבישוף סימידריה כחסיד אומות העולם ואז העלה מר שי לראשונה טענות
שונות – שהבישוף ידע על הסתרתם ואישר אותה, ושהיה מעורב בעצירת שילוחי היהודים
מצ'רנוביץ אל ההשמדה ובכלל. אנו בדקנו ובחנו את כל המסמכים הרבים
שהביא מר שי ובהם גם מכתבים עם עדויות אופי על הבישוף וחוות דעת של אנשים שונים,
אך אין בהם שום ראייה לכך שהבישוף היה מעורב בעצירת השילוחים. יש
אמנם מנהיג יהודי שכותב ביומנו שפנה לבישוף, אך אין כל תיעוד שהבישוף אכן
פעל. באשר לידיעה לגבי הסתרת יהודים במתחם הכנסייה – יתכן שהבישוף ידע
שהיהודים מוסתרים במתחם, אך התואר חסיד אומות העולם מוענק למי שיזם את
ההצלה ואחראי לה. הוא לא מוענק על ידיעה או על שתיקה ואי הסגרה.
טענתו של מר שי שהנימוק לדחיית הבקשה הוא כביכול
"פוליטי" בגלל שהבישוף היה ידוע כבעל דעות פשיסטיות ,אין לה כל בסיס. הוסבר
למר שי כי ישנם חסידי אומות העולם שהוכרו למרות שהיו בעלי דעות פשיסטיות ואף
אנטישמיות, אך סיכנו עצמם להצלת יהודים. גם במקרה זה, הדעות האנטישמיות שהביע
הבישוף סימידריה לא היוו שיקול באי הכרתו כחסיד אומות העולם."
בברכה,
יפעת בכרך- רון
סגנית מנהלת אגף תקשורת, יד ושם
נייד: 050-2007065
משרד: 02-6443465
פקס:6443409-02
